מיכאל בחדר 1 שמח מאוד לראות אותי. הוא נותח אתמול בבית חולים מירב. היה הראשון בתוכנית. מיכאל כל כך חשש מהחלפת הברך, וכל כך שמח להתחיל ללכת ארבע שעות לאחר הניתוח.
חשבתי לשחרר אותו כבר אתמול אבל הוא גר במושב. תישאר עוד לילה אח שלי. אשתו חשבה שזה באמת רעיון טוב. אמרתי שאבוא מוקדם מוקדם בבוקר לשחרר אותו, לפני שאני מתחיל את יום הניתוחים באסותא. וזו אכן היתה התכנית….. נו, איך להגיד את זה? .. היתה לי אי הבנה מצערת עם השעון המעורר. קמתי ורצתי לאוטו.
באוטו בדרך האזנתי לספר האודיו שלי על חשיבות השינה. הסתבר שהמחקר הצדיק לעילה ולעילא, את תוספת השינה הלא מוזמנת, שהיתה לי. אבל לצערי, לשחרר את מיכאל לא הספקתי על הבוקר והוא חיכה לי בחוסר סבלנות (אפשר להבין…..)עד שהגעתי בצהריים.
אני מגיע סוף סוף למיכאל- ואז הסברים (שים יותר משקל על הרגל מיכאל מה אתה כל כך מפחד), הדרכה (לא להחליף חבישה, אלא אם יש דימום גדול, וגם אז רק אחרי שדברת איתי), חיוכים חיבוק…..
ואז, בזווית העין אני רואה אישה מבוגרת, הולכת עם רולטור (הליכון עם שלושה גלגלים) בצעד קל. במחלקה שלי במירב יש בעיקר מחלימים צעירים. הליכון… רגע… מנותחת שלי??? היא נכנסת לחדר 2. ואללה!!! זו אורה. הולכת בכלל בלי צליעה. טוב כמעט בלי צליעה.רק 22 שעות אחרי שהחליפה ברך , והיא הולכת כמו אדם בריא.. שלחתי את מיכאל הביתה ורצתי אליה. כן, זו אכן אורה. באמת ד"ר כמעט לא כואב לי. מאז הניתוח לקחתי רק אקמול ואופטלגין. אני מסריט, כמיטב המסורת, את הסרטון של הליכה בלי הליכון ביום שלאחר הניתוח (היו לא מעט סרטונים כאלה אבל אורה מרשימה במיוחד) ומזהיר לא לעשות את זה בלי השגחה. אחר כך בחדר, כשאני בודק את החבישה ומתפעל בקול מהמצב המדהים שלה, היא מפילה עלי את כל "הטוב הזה". בטח שאני הולכת כל כך טוב, אתה זה שניתחת אותי.
רגע רגע……בואי נחזור אחורה…. לא שלא נעים לי מחמאות, אבל אחותי, אני לא לוקח אחריות על ההצלחה של הניתוח וחוץ ממקרים קיצוניים גם לא על הכישלון.
מה זתומרת? תשמעי דיברנו על זה כבר לפני הניתוח, ואני שמח לחזור על זה. החלפת ברך הוא ניתוח, בו מנתקים את קצות העצבים הרגישים, שבעצם המפרקית. מגלפים שכבת עצם רגישה, ומחליפים אותה בשכבת מתכת חסרת תחושה. זה כמו עקירת שן. הטכניקה כל כך לא חשובה. כל מה שאני צריך לעשות, זה להימנע מטעות חמורה מאוד. את יודעת שבשישה מחקרים שונים השוו החלפת מפרק, שעשה מתמחה בנוכחות מומחה לניתוחים, לעומת אותו ניתוח שביצע מומחה במו ידיו ולא מצאו הבדל? באמת, אם לא מרכיבים את המפרק ממש לא נכון ואם לא שוכחים לשטוף ידיים לפני הניתוח, אין משהו שהמנתח יכול לעשות שישפיע על התוצאה. בארץ פרימטיבית אחת, המכונה ארה"ב של אמריקה, יש מרפאות קטנות, בהן יש מנתחים שעושים את כל סוגי הניתוחים, וככה יוצא להם להחליף שתיים שלוש ברכיים בשנה. סטטיסטית החברה' האלה טועים לעיתים קרובות יותר מהמנתחים המנוסים. אבל, כשמשווים מנתח שמחליף 20 ברכיים בשנה, לכזה שמחליף ,200 אין בעצם הבדל. בארץ המתקדמת שלנו, אין כמעט מומחים בהחלפת מפרקים, שמנתחים פחות מעשרים מקרים בשנה, כך שניתן להגיד בבטחה שאין מנתחים גרועים בתחום זה בישראל.
אז למה לפעמים הניתוח מצליח יותר ולפעמים פחות? האמת שאף אחד לא יודע. ככל הנראה זה קשור לביולוגיה של המנותח. המהירות בה המטופל מחלים, והמידה בה הכאב פוחת בעקבות הניתוח תלויה ככל הנראה בנטייה הבסיסית של אותו אדם ליצירת תגובה דלקתית ובדרך בה מתנהגת מערכת העצבים.
מה אני בעצם מנסה להגיד כאן? כשמדובר בהחלפת ברך רגילה אין באמת "מנתח טוב" יש "מטופל מוצלח". לפעמים אפשר לראות מראש שמדובר במטופל עם סיכויי הצלחה מעל הממוצע
אז מה נשאר לי לעשות כדי להיות מנתח טוב? לא מסובך. לראות את האדם שמולי ולעזור לו לקבל החלטה מה זה אומר לראות אותו? פשוט לראות. הן מבחינה רפואית- מה סיכויי ההצלחה שלו לפי גילו, מחלות הרקע שלו, התרופות אותן הוא נוטל, הן מבחינה אישית- מי הוא כאדם, מהי חשיבות החלפת הברך עבורו, מה הם פחדיו מניתוח, ואיך הוא תופס את ההחלמה מהצד שלו, ומתוך כל זה לראות מהם הכוחות האישיים והמשפחתיים שיש לו להתמודד עם ההחלטה לגבי הניתוח וההחלמה…..
מתוך כל זה, אני יכול באמת להבין את הקשיים שיש לו, בהחלטה על הניתוח, ולתת לו את הכלים הטובים ביותר לקבלת החלטה, שתהיה הכי נכונה עבורו. מעבר לזה, שאותה היכרות עם האדם שמעבר למטופל- מאפשרת לי, גם אחרי הניתוח, לראות את הקשיים שלו (שמשתנים מיום ליום לאחר הניתוח) ולעשות את כל מה שאני יכול, בכדי להפוך את החוויה של השיקום לקלה יותר.
אגלה בסוד ואני מבקש לא לשתף אף אחד בזה, אני חושב שמה שעושה אותי למי שאני, יותר מכל דבר אחר, זה שאני פשוט אוהב את מה שאני עושה, על כל הרבדים של העשייה- מהמפגש הראשון, של להכיר אדם חדש, עולם חדש, קבלת ההחלטה המשותפת. אני כל כך אבל כל כך נהנה מהניתוח ואני ממש נהנה לעזור לאנשים עם האתגר של ההחלמה.אין מתנה גדולה יותר עבורי, מאשר לראות את אורה, או את מיכאל, שכל כך התקשו ללכת אתמול, הולכים היום ככה, בלי כאבים….
אני מאוד אוהב לצטט כנר מפורסם שטען שהוא הכנר השני הכי טוב בעולם. יש המון כנרים שהם מספר אחד הוא הסביר. מספר שתים, אני היחיד.
