תודה על המוזיקה – שנסון צרפתי, החלפת מפרק ירך ומה שבינהם
לפני יומיים יצאתי לריצה. חיפשתי פלייליסט קליל שינקה את הראש וככה מצאתי את עצמי מקשיב לפס הקול של הסרט מאמאמיה (המחזמר שכלל את רוב להיטי להקת אבבא – נכון אני זקן). אמא שלי מגדירה את השירים שלהם כשואבי IQ. טוב זה לא בוב דילן ולא לאה גולדברג אבל לריצה זה מספיק טוב. הפעם קרה משהו מיוחד. הפעם שמעתי את השיר השיר thank you for the music באוזנים של אורטופד שמתמחה בניתוח החלפת מפרק ירך וברך. משהו נגע בי.
למה? כי בדיוק יומיים קודם הקמתי מהמיטה בעזרת מוזיקה את דבורה שטענה בכל תוקף שהיא לא יכולה לדרוך על הרגל שלה. דבורה עברה החלפת מפרק ירך שבוע קודם והתחילה להחלים יפה. ואז… טרח, נפילה כל כך מיותרת. בצילום החששות אוששו. שבר בעצם הירך מתחת למשתל. עסק רציני. החלפתי את המשתל למשתל יותר ארוך וקיבעתי את השבר בניתוח. ניתוח -נתוח אבל עדיין אין סיבה לא להתחיל ללכת בבוקר שלאחריו. זה חשוב להאצת ההחלמה כמו לאחר הניתוח הראשון.
כשנכנסתי לחדר באותו בוקר,12 שעות לאחר הניתוח החוזר, דבורה נראתה אומללה ומיואשת. היא לא ציפתה לסיבוך כזה. דווקא כשנראה שההחלמה על המסלול, טראח הנפילה הזו ושוב חדר ניתוח ושוב בית חולים. מה יהיה עכשיו? "קומי קומי בת ציון", ניסיתי. לא זזה. "קדימה דבורה זה לא סוף העולם". נשארה במיטה. "דבורה, את הולכת להחלים כל כך מהר שהראש שלך יסתובב." אין עם מי לדבר. "דבורה, למען הילדים שלך קומי." כלום.
החלטתי שזה הזמן להוציא את התותחים הכבדים. הקלדתי את המילים "שאנסון צרפתי" ביוטיוב. ומיד לאחר הפרסומת כבר עם התוים הראשונים דבורה חזרה לחייך. קלעתי בול. שאנסון צרפתי ראשון. אני יושב והיא שוכבת. מקשיבים. שאנסון שני. "רק לעמוד". עומדת. "עכשיו רק להתנועע עם הקצב לצדדים". מתנדנדת. "ועכשיו בכל פעם להרים רגל אחת." מרימה את הרגל המנותחת אבל לא את השניה (קשה להשאיר את כל המשקל עליה). "דבורה, זמזמי את המנגינה יחד עם שארל." אני אוחז אותה בתנוחת ריקוד סלון (באמת שאני יודע לנתח יותר טוב ממה שאני יודע לרקוד) הרגל המנותחת מתרוממת מספר מילמטרים. וואו. תודה על המוזיקה.
המוח הרבה יותר מסובך ממה שנראה לנו. יש לנו כל הרבה דרכים להשפיע עליו ומשום מה אנחנו רק מתמקדים בדרך הכי ישירה שאנחנו מכירים בלי לקחת בחשבון דרכים עקיפות. לפעמים המוח צריך שיפנו אליו בשפה מאפשרת יותר. מוזיקה היא שפה כזו. דוגמא מדהימה לזה נמצאה במחקר מרתק שנעשה באנשים לאחר שבץ שמרכז הדיבור שלהם נפגע. הצוות לימד את אותם מטופלים שאבדו לחלוטין את היכולת לדבר לשיר משפטים שהיו רלוונטים להם במנגינות של שירים מוכרים. כשהמטופלת שרה …תנו לי בבקשה כוס מים… המילים קלחו מהפה שלה. האלם נעלם.
איך זה יכול להיות שמי שלא יכול לבטא אפילו את המילה כוס, הצליח לשיר ללא גמגום את הבקשה כולה? למה? כי עבור המוח שלנו המוסיקה היא שפה בפני עצמה שעובדת במסלולים נפרדים מהמסלולים המילולים. בטח שמתם לב שהרבה יותר קל ללמוד מילים של שיר כששרים אותו מאשר כשקוראים אותו סתם. כולם מכירים את הגימגום של יהודה פוליקר שקיים בדיבור ונעדר לחלוטין מהשירה המקסימה שלו (פנים אל מול פנים… אחח, איזה מוסיקאי מחונן). המקום במוח שהוגה את המילים והמקום שמתכנן כיצד לבצע את הפעולה המכאנית שגורם לביטוי המילים נמצאים באיזורים מוגדרים במוח. האיזור שאחראי על הגיית מילים בשיר נמצא במקום אחר.
האם זה נכון לגבי תנועה? באמת שאני לא יודע. יכול להיות שנעשה על זה מחקר ואם נעשה אני לא נתקלתי בו. אבל התחושה שלי מאוד חזקה בנושא. נראה לי די ברור שתנועה עם מוזיקה מופעלת במסלולים מוחיים שונים מאלו שמפעילים תנועה רגילה. מה שאני כן יודע שניתוח בפרט וכאב בכלל יכול לבלבל את המעגלים שאחראים על תנועה רגילה. אני למדתי על בילבול המסלולים האחראים על תנועה מהנסיון שלי בהזרקה לברך. ויש לי המון נסיון. באים אלי להזרקה לא מעט מוטפלים עם מה שנקרא בטעות "שחיקת סחוס" בין אם לפני ניתוח החלפת ברך ובין אם במקום. לרוב לאחר הזרקה הם יוצאים מהמרפאה בלי שום כאב (הסוד – כמות גדולה של חומר הרדמה יחד עם הסטרואידים). לא פעם קורה שהמטופל מרגיש כמו חדש מיד לאחר הזריקה אבל ממשיך לדדות כמו ברווז. ההסבר לזה הוא שדגם ההליכה צרוב במסלולים במוחון והצליעה כבר לא קשורה לכאב. האם מוזיקה יכולה להעלים צליעה במצבים כאלה. אהיה מופתע מאוד אם לא.
מה אני עושה עם התובנות האלו. לדעתי יש מקום לבחון טיפול בתנועה יחד עם מוזיקה בבעיות הליכה שונות. אני מצדי ממשיך לרקוד עם המטופלים שלי לאחר ניתוח החלפת ברך או החלפת ירך בכל פע
